הרצאה שביעית

הנושא של הריגה

הנושא הזה של הריגה הוא מאוד רגיש. לגבי המתרגלים אנחנו קובעים דרישה מחמירה שהם לא יכולים להרוג. לא משנה אם זה באסכולת הבודהא, באסכולת הטאו או באסכולת הצ’י-מן, ולא משנה באיזו דרך או זרם של תרגול, כל עוד זה טיפוח-תרגול אמיתי מתייחסים לנושא הזה כאבסולוטי ואוסרים הריגה. זה בטוח. בגלל שהבעיה הנובעת מהריגת חיים היא חמורה, נדון בזה בפרוטרוט. בבודהיזם המקורי הריגה התייחסה ללקיחת חיי בני-אדם. זהו מעשה חמור ביותר. מאוחר יותר נחשבו הריגה של יצורים חיים גדולים, של חיות מבויתות גדולות או של חיות גדולות יחסית, כולם כחמורים מאוד. מדוע מתייחסים לנושא הזה של הריגה בכל-כך הרבה רצינות בקהיליית המטפחים? בעבר אמרו בבודהיזם שאם הורגים את מי שלא אמור למות, הוא יהפוך להיות רוח בודדת ופראית. פעם היו מבצעים טקסים כדי לשחרר את הנשמות של האנשים האלה מהמצוקה. אם לא מבצעים זאת, הנשמות יסבלו מרעב וצמא ויהיו במצב מר מאוד. זה מה שאמרו בעבר בבודהיזם.

אנחנו אומרים שכשאדם מבצע מעשה רע כלפי אדם אחר, עליו לתת לו הרבה דה כפיצוי. בדרך כלל הכוונה היא למקרים שבהם לוקחים משהו ששייך למישהו אחר. אבל כשגומרים לפתע חיים, בין אם מדובר בחיה או ביצור חי אחר, זה ייצור כמות גדולה של קארמה. הריגה התכוונה בעבר בעיקר ללקיחת חיי בני-אדם, כי כמות הקארמה שתיווצר גדולה יחסית. אבל גם הריגה של חיים רגילים אינה פחות רצינית, כי זה גם ייצור ישירות הרבה קארמה. במיוחד לגבי מתרגל, במהלך הטיפוח-תרגול מתוכננים לך קשיים ברמות שונות. כולם נובעים מהקארמה שלך עצמך והם הקשיים שלך ששמו לך ברמות שונות כדי שתשפר את עצמך. כל עוד תשפר את השין-שינג שלך תוכל לעבור אותם. אבל אם תקבל לפתע כמות כה גדולה של קארמה, איך תוכל לעבור את זה? בהסתמך על רמת השין-שינג שלך לא תוכל לעבור בכלל. זה יגרום לכך שלא תוכל לטפח.

אנחנו גילינו שכשאדם נולד, נולדים הרבה ממנו בו-זמנית בתוך טווח מסוים של חלל היקום. הם נראים אותו דבר, יש להם אותו שם והם עושים דברים דומים. לכן אפשר לקרוא להם חלקים של האדם כיחידה כוללת. זה מעלה את הנושא שאם אחד מהחיים האלה (אותו דבר לגבי החיים של חיות גדולות אחרות) מת לפתע והאחרים בכל הממדים לא סיימו עדיין את דרך חייהם שנקבעה עבורם ויש להם עוד שנים לחיות, אז אדם זה שמת יהיה במצב שאין לו לאן ללכת והוא יסתובב בחלל היקום. בעבר דיברו על הרוחות הבודדות והפראיות שסובלות מחוסר מזון ושתייה, אולי זה כך. אבל אנחנו ראינו באמת שהן נמצאות במצב נורא והן צריכות להמשיך ולחכות עד שכל אחד מהחיים שלהן בכל ממד יסיים את מהלך חייו ואז הן ימצאו את היעוד שלהן יחד. ככל שהזמן מתמשך יותר כך הוא סובל יותר. ככל שהוא סובל יותר כך הקארמה שגורמת לו לסבול תתווסף לגוף של הרוצח ללא הרף. חשוב על זה: כמה קארמה זה יוסיף לך? זה מה שראינו באמצעות יכולות על-טבעיות.

אנחנו רואים גם מצב כזה: כשאדם נולד, בממד מסוים תהיה צורת הקיום של כל חייו. זאת אומרת לאן שהחיים שלו יגיעו ומה שהוא יעשה, הכל נמצא שם. מי תכנן את החיים שלו? ברור שחיים גבוהים עשו את זה. למשל, בחברה האנושית הרגילה, אחרי שאדם נולד הוא שייך למשפחה, לבית ספר ואחרי שהוא גדל, למקום עבודה. יהיו לו כל מיני קשרים בחברה דרך העבודה שלו. זה אומר שהתכנון של כל החברה כבר נקבע מראש. אבל בגלל שהחיים האלה לפתע מתים לא לפי התכנון המקורי, הדברים משתנים. אז אפילו החיים הגבוהים לא יסלחו למי שהפריע לזה. תחשבו על זה כולכם: כמתרגלים אנחנו רוצים לטפח כלפי רמות גבוהות. אפילו החיים הגבוהים לא יסלחו לאדם זה. האם, לדעתכם, אדם זה עדיין יוכל לטפח? יש מאסטרים שהרמה שלהם אפילו לא גבוהה כמו זו של החיים הגבוהים שעשו את התכנון הזה. לכן גם המאסטר של האדם הזה יקבל עונש ויורידו אותו למטה. רק תחשבו: האם זה נושא פשוט? לכן ברגע שמבצעים מעשה כזה, יהיה מאוד קשה לטפח ולתרגל.

בין התלמידים של פאלון דאפא אולי יש אנשים שנלחמו במלחמות. מלחמה היא מצב שנובע מהשינויים הכלליים הגדולים באקלים הקוסמי ואתה רק יסוד במצב ההוא. בלי פעילויות של בני-אדם למטה, השינויים באקלים הקוסמי לא יכולים לגרום למצבים מסוימים ולא היו קוראים לזה שינוי באקלים הקוסמי. האירועים משתנים בהתאם לשינויים הגדולים ולא הכל באשמתך. מה שאנחנו מדברים עליו הוא קארמה הנובעת מעקשנותו של האדם לעשות מעשה רע כשהוא רודף אחרי רווח אישי או אחרי סיפוק אינטרס אישי, או כשמשהו משפיע על האדם עצמו. כל מה שקשור לשינויים בחלל הכללי הגדול ולשינויים הגדולים בחברה, לא נחשב לעניינך.

הריגה יוצרת כמות גדולה של קארמה. יש אנשים שחושבים: "אסור להרוג חיים - אבל אני מבשל בבית. מה בני המשפחה שלי יאכלו אם אני לא אוכל להרוג?" אני לא אטפל בנושא הזה, כי אני מלמד את הפא למטפחים ולא מלמד סתם את האנשים הרגילים איך לחיות. לגבי התייחסות לנושאים ספציפיים, עליכם לשקול לפי הדאפא. עליכם לעשות את מה שמתאים לפי השיפוט שלכם. אנשים רגילים עושים את מה שהם רוצים וזה עניין של אנשים רגילים. זה בלתי אפשרי שכל אחד יטפח באמת. אבל כמטפח על האדם לנהל את עצמו לפי סטנדרט גבוה יותר, לכן זוהי דרישה שמוצבת בפני המתרגלים.

לא רק לבני-אדם ולחיות ולצמחים יש חיים. בממדים אחרים כל חומר יכול לבוא לידי ביטוי כחיים. כשהטיאן-מו שלך תיפתח לרמה של ראיית הפא, תגלה שאבנים, קירות, וכל דבר ידברו אתך ויגידו שלום. אולי יש אנשים שחושבים: "אז גם לדגנים ולירקות שאנחנו אוכלים יש חיים. יש גם זבובים ויתושים בבית. מה עלינו לעשות? זה די לא נוח כשהיתושים עוקצים בקיץ ואנחנו לא מגיבים וכשרואים את הזבובים שמלכלכים את האוכל ולא יכולים להרוג אותם." אני אומר לכם שאין עלינו לרצות להרוג חיים ללא סיבה. אבל אנחנו גם לא יכולים להיות אצילים זהירים למדי ולהתמקד בדברים קטנוניים. הם קופצים כשהם הולכים כי הם מפחדים להרוג נמלה. אני אומר שהחיים מעייפים ככה. האם אין זו החזקה גם-כן? כשאתה הולך בקפיצות לא הרגת נמלים, אבל היו הרבה מיקרו-אורגניזמים שהרגת בכל זאת. יש גם הרבה חיים יותר קטנים ברמה המיקרוסקופית, כולל הפטריות והחיידקים. אולי הרגת הרבה מהם גם. אז אנחנו לא צריכים לחיות יותר. אנחנו לא רוצים להיות אנשים כאלה. ככה לא יכולים לטפח ולתרגל. על האדם להתמקד בהיבטים גדולים, לטפח ישר ועם כבוד.

כבני-אדם יש לנו זכות לקיים את החיים. לכן, סביבת החיים שלנו גם כן צריכה להתאים לדרישות של חיים אנושיים. אנחנו לא יכולים לפגוע או להרוג חיים בכוונה, אבל אנחנו גם לא יכולים להיות מוגבלים יותר מדי על-ידי הדברים הקטנים האלה. למשל, יש חיים לירקות ולדגנים שמגדלים. אנחנו לא יכולים להפסיק לאכול ולשתות בגלל שיש להם חיים. אחרת איך נוכל לתרגל? אין עלינו להיות קטנוניים. למשל, כשאתה הולך, נמלים או חרקים רצים מתחת לרגלך ונהרגים. אולי הם אמורים למות, כי לא הרגת אותם בכוונה. בתחום האורגניזמים והמיקרואורגניזמים יש גם הנושא של איזון אקולוגי - רבים מדי מהם יגרמו לבעיות גם כן. לכן עלינו לטפח ולתרגל עם כבוד ובדרך נכונה. אם יש זבובים ויתושים בבית, אנחנו יכולים להוציא אותם ולהתקין סבכה שלא תאפשר להם להיכנס. אבל לפעמים אי אפשר להוציא אותם אז אם הורגים אותם, ניחא. אם הם עוקצים אנשים במקום שבו אנשים חיים, בודאי צריך להעיף אותם. אם אי אפשר להעיף אותם, אי אפשר להסתכל כשהם עוקצים אנשים. כמתרגל לא אכפת לך כי אתה מחוסן, אבל בני משפחתך לא מתרגלים והם אנשים רגילים. יש גם עניין של מחלה מדבקת. אי אפשר להסתכל ולא לעשות שום דבר כשיתוש עוקץ ילד בפנים.

אתן לכם דוגמא: היה סיפור על שאקיאמוני בתקופה המוקדמת שלו. יום אחד שאקיאמוני רצה להתרחץ ביער, הוא אמר לתלמיד שלו לנקות לו את האמבטיה. התלמיד הגיע לאמבטיה וגילה שבאמבטיה היו הרבה חרקים. כדי לנקות את האמבטיה הוא היה צריך להרוג את החרקים. התלמיד חזר ואמר לשאקיאמוני: "האמבטיה מלאה חרקים." שאקיאמוני לא הסתכל אליו ואמר: "לך תנקה את האמבטיה." התלמיד הלך לאמבטיה ולא ידע מה לעשות, כי אם הוא יזיז יד החרקים ימותו. הוא הסתובב וחזר שוב לשאקיאמוני: "מורי היקר, האמבטיה מלאה חרקים. אם אני אנקה אותה, אהרוג את החרקים." שאקיאמוני הסתכל אליו ואמר: "מה שביקשתי ממך זה לנקות את האמבטיה." התלמיד הבין לפתע וניקה מיד את האמבטיה. זה מדבר על עקרון: אנחנו לא נפסיק להתרחץ בגלל שיש חרקים; לא נחפש בחוץ מקום לגור בגלל שיש יתושים; ולא נקשור את הצוואר ונפסיק לאכול ולשתות בגלל שיש לדגנים ולירקות חיים. זה לא צריך להיות ככה. עלינו לשים את היחס הזה בפרופורציה ולטפח ולתרגל באופן מכובד. זה בסדר אם לא נפגע בחיים בכוונה. לאנשים צריכים להיות תנאים ומקום בשביל לחיות וצריך לשמור עליהם. בני אדם עדיין צריכים לשמור על החיים שלהם ולחיות באופן נורמלי.

בעבר היו מאסטרים מזויפים של צ’יגונג שאמרו: "מותר להרוג בראשון ובחמש-עשרה לחודש של הלוח המסורתי". יש כאלה שאמרו: "מותר להרוג כאלה עם שתי רגליים." כאילו שלחיות עם שתי רגליים אין חיים. האם הריגה בראשון ובחמש-עשרה לא נחשבת להריגה? האם היא נחשבת לחפירה באדמה? יש מאסטרים של צ’יגונג שהם מזויפים ואפשר לזהות אותם לפי הדיבור וההתנהגות שלהם או לפי מה שהם מלמדים ורודפים אחריו. כל המאסטרים של הצ’יגונג שמדברים ככה,  יש להם בדרך כלל פו-טי. תסתכלו על המאסטר של הצ’יגונג שנשלט על-ידי שועל - כשהוא אוכל עוף הוא זולל ואפילו לא רוצה לירוק את העצמות.

הריגת חיים לא רק יוצרת קארמה גדולה, אלא גם נוגעת בנושא של החמלה. האם לא צריך להיות לנו המטפחים לב רחום? בזמן שהחמלה שלנו מופיעה, ייתכן שנראה שכל היצורים החיים סובלים. כל מי שנסתכל עליו נראה שהוא סובל. הנושא הזה יצוץ.

הנושא של אכילת בשר

אכילת בשר גם היא נושא רגיש, אבל אכילת בשר היא לא הריגת חיים. אתם כבר למדתם את הפא זמן רב ולא דרשתי מכם להפסיק לאכול בשר. מאסטרים רבים של צ’יגונג אומרים לך ברגע שתיכנס לכיתה שלהם: צריך להפסיק לאכול בשר מעתה ואילך. אולי תחשוב: "אני אפילו לא מוכן נפשית להפסיק פתאום לאכול בשר. אולי מה שבישלו היום בבית זה עוף מבושל או דג מטוגן. זה מריח די טוב ואסור לך לאכול אותו. אותו דבר בטיפוח הדתי - מונעים בכוח אכילת בשר. בשיטות טיפוח ממוצעות באסכולת הבודהא ובחלק מהשיטות של אסכולת הטאו מדברים על כך גם כן ומונעים אכילת בשר. כאן אנחנו לא מבקשים מכם לעשות זאת, אבל אנחנו גם מתייחסים לזה. מה אנחנו דורשים אם כן? בגלל שהשיטה שלנו היא שיטה שבה הפא מטפח את המתרגל, זה אומר שחלק מהמצבים יבוא לידי ביטוי בתוך הגונג ובתוך הפא. במהלך התרגול יופיעו מצבים שונים ברמות שונות. יום אחד, או אחרי ההרצאה שלי היום, חלק מהאנשים ייכנס למצב הזה: הם לא יוכלו עוד לאכול בשר וריחו של הבשר יהיה להם מגעיל. אם הם יוכלו הם יקיאו. זה לא שמשהו מכריח אותך או אתה מכריח את עצמך לא לאכול אלא זה בא מהלב של עצמך. כשאתה מגיע לרמה הזאת לא תוכל לאכול בשר וזה משתקף בתוך הגונג. אם אתה באמת בולע את הבשר באמת תקיא אותו.

כל התלמידים הותיקים שלנו יודעים שהמצב הזה יופיע כשמטפחים בפאלון דאפא ומצבים שונים מופיעים ברמות שונות. יש גם תלמידים שיש להם תשוקה והחזקה חזקה לאכול בשר ובדרך כלל הם יכולים לאכול הרבה בשר. כשאחרים מרגישים שהבשר מגעיל, הם לא מרגישים ככה ועדיין יכולים לאכול. מה לעשות כדי שיוכלו לסלק את ההחזקה הזאת? ברגע שהאדם יאכל בשר תכאב לו הבטן. כשהוא לא אוכל הבטן לא תכאב. המצב הזה יקרה וזה אומר שהוא לא צריך לאכול יותר בשר. האם זה אומר שלאסכולת הטיפוח שלנו לא יהיה שום קשר לבשר? זה לא כך. איך נתייחס לנושא הזה? חוסר היכולת לאכול בשר בא מהלב. מה המטרה? זה שמכריחים אותך לא לאכול בטיפוח-תרגול במקדשים, וחוסר היכולת לאכול שבא לידי ביטוי אצלנו,  שניהם נועדים כדי להוציא את התשוקה הזאת וההחזקה של האדם לגבי בשר.

יש אנשים שאם אין בשר בקערה שלהם הם לא מסוגלים לבלוע את האוכל. זוהי תשוקה של אדם רגיל. בוקר אחד עברתי ליד הכניסה האחורית של פארק הניצחון בצ'אנג-צ'ון. שלושה אנשים יצאו מהכניסה בצעקות. אחד מהם אמר: "איזה מין צ’יגונג זה שמתרגלים ולא יכולים לאכול בשר? הייתי מעדיף לוותר על עשר שנים מחיי כדי לאכול בשר!" כמה חזקה התשוקה הזאת. חשבו על זה כולכם: האם צריכים לסלק את התשוקה הזאת? בודאי. במהלך הטיפוח-תרגול, על האדם לוותר בדיוק על כל מיני תשוקות והחזקות. ובפשטות, אם התשוקה לאכול בשר לא מסולקת, האם זאת לא החזקה שלא מסולקת? איך האדם יוכל להשלים את הטיפוח? לכן, כל עוד זאת החזקה צריך לסלק אותה. אבל זה לא אומר שלא תוכל עוד לאכול בשר מעתה ואילך. וויתור על בשר כשלעצמו אינו המטרה. המטרה היא שלא תהיה לך ההחזקה הזאת. אם תוכל לסלק את ההחזקה הזאת בתקופה שאתה לא יכול לאכול בשר, תוכל לאכול שוב אחר כך. הריח לא יהיה מגעיל יותר והטעם לא יהיה נורא. בזמן זה לא משנה אם תאכל אותו.

כשאתה יכול שוב לאכול בשר כבר לא תהיה לך ההחזקה והתשוקה לבשר. אבל יקרה שינוי גדול. בשר לא יהיה לך טעים. אם מבשלים אותו בבית אתה תאכל עם כולם. אם לא מבשלים אותו לא תתגעגע. כשאתה אוכל אותו הטעם לא יהיה מעולה. המצב הזה יקרה. אבל זה מסובך לטפח ולתרגל בין אנשים רגילים. אם תמיד מבשלים אצלך במשפחה בשר, אחרי זמן מה תרגיש שוב שזה טעים. זה יכול לחזור על עצמו בעתיד ויחזור פעמים רבות בכל מהלך הטיפוח. אולי לפתע לא תוכל עוד לאכול בשר. אין עליך לאכול כשאתה לא יכול לאכול. אתה באמת לא יכול לאכול וברגע שתאכל, תקיא. תחכה עד שתוכל לאכול בשר שוב ותעשה את זה באופן טבעי. לאכול בשר או לא כשלעצמו אינו המטרה. המפתח הוא לוותר על ההחזקה ההיא.

אסכולת הפאלון דאפא שלנו מאפשרת התקדמות מהירה. כל עוד האדם משפר את השין-שינג שלו, כל רמה נפרצת במהירות רבה. יש אנשים שהם לא קשורים לבשר גם במקור ולא משנה אם יש בשר או אין. אצל האנשים האלה תוך שבוע או שניים נשחקת ההחזקה הזאת. יש אנשים שזה ייקח להם חודש, חודשיים, שלושה חודשים או אולי חצי שנה. חוץ ממקרים מאוד מיוחדים זה לא ייקח יותר משנה עד שהם יוכלו שוב לאכול בשר. זה בגלל שבשר כבר הפך להיות חלק עיקרי של המזון של האנשים. אבל אין על המטפחים המקצועיים במקדשים לאכול בשר.

נדבר על ההתייחסות בבודהיזם לאכילת בשר. הבודהיזם המקורי הקדום לא אסר על אכילת בשר. כששאקיאמוני הוביל את תלמידיו בטיפוח ביערות לא היה החוק הזה שאוסר אכילת בשר. מדוע לא היה? זה בגלל שכששאקיאמוני לימד את הדהארמה שלו לפני 2,500 שנה, החברה האנושית הייתה מאוד מפגרת. היו הרבה אזורים עם חקלאות והיו הרבה אזורים שלא הייתה שם חקלאות. הייתה כמות מאוד מוגבלת של אדמה מעובדת ובכל מקום היו יערות. דגנים היו חסרים והיו מאוד נדירים. החיים של האנשים שרק יצאו מהחברה הפרימיטיבית הסתמכו בעיקר על ציד ובאזורים רבים אכלו בשר כמזון עיקרי. כדי לוותר מקסימאלית על ההחזקות האנושיות, שאקיאמוני לא אישר לתלמידיו לגעת בכסף, ברכוש וכו'. הוא לקח את התלמידים לקבץ אוכל. הם אכלו כל מה שנתנו להם, כי כמטפחים לא יכלו לבחור אוכל ויכול להיות שהיה בשר באוכל שנתנו להם.

בבודהיזם המקורי היה איסור הוּן [1] . איסור הון בא מהבודהיזם המקורי, אבל היום אומרים שאכילת בשר זה הון. למעשה הון בזמנו לא התכוון לבשר אלא לדברים כמו בצל, זנגביל ושום. מדוע הם נחשבים כהון? בימינו נזירים רבים לא יכולים אפילו להסביר את זה בבירור. בגלל שהרבה מהם לא מטפחים באמת, יש הרבה דברים שהם לא יודעים. מה ששאקיאמוני לימד נקרא "איפוק מוסרי, מדיטציה בריכוז וחוכמה". איפוק מוסרי התייחס לוויתור על כל ההחזקות של אנשים רגילים. מדיטציה בריכוז התייחסה לזה שהאדם מטפח בריכוז על-ידי ישיבה במדיטציה. הוא צריך להיות בריכוז מוחלט. כל מה שמפריע לריכוז ולטיפוח נחשב כהפרעה רצינית. אם מישהו אכל בצל, זנגביל או שום יהיה ריח חזק. בזמנו, הנזירים בדרך כלל ישבו בעיגול ביער או בתוך מערה. שבעה או שמונה אנשים ישבו בעיגול ועשו מדיטציה. אם מישהו אכל דברים כאלה, זה היה עושה ריח חזק ומגרה שמפריע למדיטציה ולריכוז ומפריע נורא לתרגול של האנשים. לכן היה כזה חוק והדברים האלה נחשבו כהון והיה אסור לאכול אותם. הרבה ישויות חיות שיווצרו בגוף האדם באמצעות טיפוח-תרגול שונאים את הריחות האלה. בצל, זנגביל ושום יכולים לעורר תשוקות של האדם. אם אוכלים יותר מדי מתפתחת תלות. לכן הם נחשבים כהון.

בעבר נזירים רבים, אחרי שהגיעו לרמות מאוד גבוהות בטיפוח ונמצאו במצב של קאי-גונג או חצי קאי-גונג, הבינו שהחוקים במהלך הטיפוח לא משנים. אם יכולים לוותר על ההחזקה הזאת, לחומר עצמו אין שום אפקט. מה שבאמת מפריע לאדם זה הלב. לכן בהיסטוריה, הנזירים הגבוהים ראו שהעניין של אכילת בשר אינו נושא קריטי. שאלת המפתח היא האם האדם יכול להניח את הלב ההוא. אם לאדם אין שום החזקה, זה לא משנה מה הוא אוכל כדי למלא את הבטן. מכיוון שהטיפוח-תרגול במקדשים הוא כזה, הרבה אנשים כבר רגילים לכך. בנוסף, זה כבר לא עניין פשוט של חוק, זה כבר הפך להיות תקנה במקדשים ואסור בהחלט לאכול בשר. כך אנשים התרגלו לטפח בדרך זו. נדבר על נזיר ג'י גונג, שמאוד התפרסם בספרות. אסור לנזירים לאכול בשר והוא אכל בשר, זה עשה אותו מאוד בולט. למעשה בגלל שגירשו אותו ממקדש הלינג-יין, האוכל הפך, כמובן, להיות הבעיה העיקרית שלו, כי חייו היו במצב נואש. כדי למלא את בטנו הוא אכל את מה שהוא יכל לשים עליו את ידו. זה לא היה משנה, כל עוד הוא רק רצה למלא את הבטן בלי שום החזקה לסוג כלשהו של אוכל. ברמת הטיפוח ההיא הוא הבין את העיקרון הזה. למעשה ג'י גונג [2] אכל בשר רק פעם או פעמיים במקרה. ברגע שמדברים על נזיר שאוכל בשר הסופרים מתעניינים. ככל שהנושא מדהים יותר כך הקוראים ירצו לקרוא עוד. עבודות ספרות מבוססות על החיים והן מעבר לחיים. כך הם פרסמו אותו. למעשה אם ההחזקה מסולקת, זה לא משנה מה האדם אוכל כדי למלא את הבטן.

בדרום-מזרח אסיה או באזורים הדרומיים של סין כמו גואנג-דונג וגואנג-שי [3] , יש בודהיסטים חילוניים שלא יגידו שהם בודהיסטים כשהם מדברים, כאילו זה נשמע יותר מדי מיושן. הם יגידו שהם אוכלים אוכל בודהיסטי, או שהם צמחוניים, מה שאומר שהם צמחוניים בודהיסטים. הם רואים את טיפוח בודהא כדבר כל-כך פשוט. האם אתה יכול לטפח בודהא על-ידי זה שאתה צמחוני? אתם יודעים שאכילת בשר היא רק סוג אחד של החזקה ותשוקה, רק לב אחד. צמחונות רק מוותרת על החזקה אחת. אדם צריך גם לסלק את הקנאה, את המנטליות התחרותית, את ההתלהבות, את מנטליות ההתפארות וכל מיני החזקות אחרות. לאדם יש הרבה החזקות. רק אם האדם סילק את כל ההחזקות והתשוקות הוא יכול להשלים את הטיפוח. איך אפשר לטפח בודהא על-ידי זה שמוותרים רק על ההחזקה של אכילת בשר? זה לא נכון להגיד ככה.

בנושא של אוכל, על האדם לא להיות קשור רק לבשר אלא לאף מאכל, אותו דבר עם דברים אחרים. יש אנשים שאומרים שהם דווקא אוהבים סוג מסוים של אוכל, זו גם כן תשוקה. אחרי שהוא מגיע לרמה מסוימת של טיפוח, למתרגל לא תהיה החזקה כזאת. מובן שאנחנו מלמדים את הפא ברמה גבוהה ומשלבים רמות שונות. זה בלתי אפשרי שאדם יגיע לשלב זה בבת אחד. אתה אומר שאתה דווקא רוצה לאכול את האוכל ההוא, אבל כשבאמת תטפח עד הרגע שאתה צריך לוותר על ההחזקה הזאת לא תוכל לאכול אותו. אם תאכל אותו הוא לא יהיה טעים ולא תוכל להגיד מה הטעם שלו. כשאני עבדתי, הקפטריה במקום העבודה כל הזמן הפסידה ובסוף סגרו אותה. אחרי זה כולם הביאו אוכל מהבית. זה היה מסובך לבשל בבוקר בלחץ. לפעמים הייתי קונה שתי לחמניות מאודות וחתיכת טופו טבולה ברוטב סויה. עקרונית זאת הייתה ארוחה די קלה, אבל זה לא היה מקובל לאכול את זה כל הזמן והיה צריך לסלק את ההחזקה הזאת. ברגע שראיתי טופו זה גרם לי להרגיש צרבת. לא יכולתי שוב לאכול גם אם ניסיתי, שלא אפתח החזקה. מובן שזה יקרה רק כשמגיעים לרמה מסוימת בטיפוח. זה לא יהיה ככה בהתחלה.

אסכולת הבודהא לא מרשה שתיית אלכוהול. האם ראית בודהא שנושא איתו בקבוק יין? לא. אני אמרתי שאדם לא יוכל לאכול בשר, אבל אחרי שהוא יוותר על ההחזקה בזמן הטיפוח בין אנשים רגילים, זאת לא בעיה שהוא יאכל שוב. אבל אחרי שמפסיקים לשתות אלכוהול, על האדם לא לשתות שוב. האם אין זאת שיש גונג בגוף של המתרגל? גונג בצורות שונות ויכולות על-טבעיות מופיעים על פני גופך וכולם טהורים. ברגע שאתה שותה אלכוהול הם כולם יעזבו את גופך בבת אחד. באותו רגע לא יישאר בגופך שום דבר, כי כולם מפחדים מהריח ההוא. זה די דוחה אם אתה מכור להרגל הזה, כי שתיית אלכוהול יכולה לשבש את ההיגיון. אז מדוע יש טאואיסטים ששותים כשהם מטפחים ומתרגלים? זה בגלל שהם לא מטפחים את הג’ו-יואן-שן שלהם והשתייה היא כדי שהג’ו-יואן-שן יהיה בחוסר הכרה.

יש אנשים שאוהבים אלכוהול כמו את חייהם. יש אנשים שמשתוקקים לשתות. יש אנשים שכבר מורעלים מהאלכוהול והם לא יכולים להרים את הקערה שלהם בלי אלכוהול ופשוט לא יכולים בלי לשתות. אנחנו כמתרגלים לא צריכים להיות ככה. שתיית אלכוהול היא בטוח ממכרת. היא תשוקה ומעוררת את עצבי ההתמכרות. ככל ששותים יותר כך הם מכורים יותר. נחשוב על זה: כמתרגלים, האם אין עלינו לוותר על ההחזקה הזאת? צריכים לסלק אותה גם כן. יש אנשים שחושבים: "זה לא ילך כי אני אחראי על בידור של לקוחות" או "אני אחראי על קשרים עסקיים וזה לא קל לעשות עסקה בלי אלכוהול." אני אומר שזה לא בהכרח כך. בדרך כלל כשעושים עסקה, במיוחד עם זרים, אתה יכול להזמין סודה, היא אולי תיקח מים מינרליים ומישהו אחר יזמין בירה. אף אחד לא יכריח אותך לשתות אלכוהול. אתה מחליט בעצמך ושותה כמה שאתה יכול. במיוחד בין האינטלקטואלים זה עוד יותר נדיר. בדרך כלל זה ככה.

עישון הוא גם כן החזקה. יש אנשים שאומרים שהעישון יכול לרענן אותם. אני אומר שהם מרמים את עצמם ואת האחרים. כשאדם עייף מעבודה ומכתיבה הוא רוצה לנוח קצת ומעשן סיגריה. אז הוא מרגיש רענן אחרי הסיגריה. למעשה זה לא נכון. זה בגלל שהוא עשה הפסקה. המחשבה של האדם יכולה ליצור הרגשה מוטעית ואשליה. אחר כך זה באמת יהפוך למושג ולהרגשה מוטעית שהעישון יכול לרענן אותך. זה לא ככה בכלל ואין לזה השפעה. העישון לא עושה לגוף טוב בכלל. אם בנאדם מעשן הרבה זמן, בניתוח פתולוגי יגלו שקנה הנשימה והריאות שלו לגמרי שחורים.

האם המתרגלים שלנו לא מדברים על טיהור הגוף? מטהרים את הגוף ללא הרף ומתקדמים לרמות גבוהות. אבל אתה עדיין מכניס אותו לתוך גופך, אז האם אתה לא בדיוק הפוך מאתנו? בנוסף לכך, זאת תשוקה חזקה. יש אנשים שהם יודעים שזה לא טוב, אבל הם לא פשוט לא יכולים להפסיק. למעשה, אני אומר לכם שאין להם את המחשבה הנכונה שמדריכה אותם, אז לא קל להפסיק בדרך זו. כמתרגל, אתה יכול היום לוותר עליו כהחזקה ותראה אם אתה יכול להפסיק. אני מייעץ לכולכם שכל אלה שבאמת רוצים לטפח ולתרגל, אם אתם מפסיקים עכשיו, בטוח שתוכלו להפסיק. בשדה של הסמינר הזה אף אחד לא חושב על עישון. אם אתה רוצה להפסיק תוכל לעשות את זה בטוח. כשתחזיק סיגריה הטעם לא יהיה טוב. כשאתה קורא את הפרק הזה בספר יש לזה אותו אפקט. מובן שאם אתה לא רוצה לטפח אנחנו לא נדאג לך. כמטפח אני חושב שאתה צריך להפסיק את זה. נתתי דוגמא פעם: האם ראית בודהא או טאו שיושב עם סיגריה בפה? איפה יש כזה דבר? כמטפח, מהי המטרה שלך? האם אין עליך להפסיק? לכן אני אמרתי שאם אתה רוצה לטפח ולתרגל אתה צריך לעזוב את העישון. זה פוגע בגופך וזאת גם תשוקה. זה בדיוק ההפך מהדרישות למטפחים שלנו.

הקנאה

כשאני מלמד את הפא אני מדבר לעתים קרובות על הנושא של קנאה. מדוע? כי הקנאה מתבטאת באופן מאוד חזק בסין. היא כל-כך חזקה שהיא הפכה להיות טבעית ואנשים אפילו לא יכולים בעצמם להרגיש אותה. מדוע לאנשים הסינים יש קנאה כל-כך חזקה? יש לכך סיבות. בעבר הסינים הושפעו עמוקות מהקונפוציוניזם ופיתחו אישיות מופנמת יחסית. כשהם כועסים או שמחים הם לא מבטאים את זה. הם מאמינים באיפוק ובסובלנות. בגלל שהם כבר רגילים לדרך זו, כל העם פיתח אישיות מופנמת מאוד. בוודאי שיש לכך יתרונות, כמו זה שלא מראים את הכוח הפנימי. אבל יש לזה גם חסרונות והם יכולים לגרום למצבים לא טובים. במיוחד בתקופת סוף-דהארמה ההיבטים השליליים הם יותר בולטים ויכולים לעודד את הקנאה אצל האדם. אם למישהו יש משהו טוב שהוא מראה, האחרים יתחילו לקנא מיד. יש אנשים שחוששים לגלות כשהם מקבלים פרס או משהו טוב ממקום העבודה או ממקום אחר, מה שיגרום לאחרים להרגיש לא מאוזנים אחרי שהם ידעו על כך. המערביים קוראים לזה "קנאה אוריינטלית" או "קנאה אסיאתית". כל האזור של אסיה הוא כזה בגלל ההשפעה של הקונפוציוניזם של סין. במיוחד בסין זה בא לידי ביטוי באופן חזק.

הקנאה הזאת קשורה קצת לאמונה בשוויון זכויות מוחלט של פעם: ככלות הכל, אם השמיים יפלו כולם ימותו ביחד; אם יש משהו טוב, לכל אחד צריכה להיות אותה כמות; לכל אחד צריכה להיות אותה העלאה במשכורת, לא משנה כמה אחוזים. החשיבה הזאת נראית נכונה, שכולם יקבלו אותו דבר. במציאות, איך זה יכול להיות שכולם זהים? העבודות הן שונות וכמות האחריות שלוקחים גם שונה. יש גם עקרון ביקום הזה שלנו שהוא "אין הפסד – אין רווח" אם מרוויחים אז צריכים להפסיד. בין אנשים רגילים אומרים שאין רווח בלי לעבוד. מקבלים יותר אם עובדים יותר, ומקבלים פחות אם עובדים פחות. אם מישהו משקיע יותר מאמץ אז מגיע לו יותר.  בעבר יושמה אמונה בשוויון זכויות מוחלט שאמרה שכולם נולדים אותו דבר והחיים אחרי הלידה משנים את האדם. אני אומר שזה יותר מדי אבסולוטי. אם משהו יותר מדי אבסולוטי הוא כבר לא נכון. מדוע יש אנשים שנולדים כזכר וכאלה שנולדים כנקבה והם לא נראים אותו דבר? יש אנשים שנולדים חולים או מעוותים. ברמה גבוהה אנחנו יכולים לראות שכל חיי האדם כבר נמצאים בממד אחר. איך הם יכולים להיות זהים? כולם רוצים שוויון. אם משהו לא קיים בחייו של מישהו, איך יכול להיות לו שוויון? אנשים הם לא אותו דבר.

האישיות של אנשים מארצות מערביות יותר מוחצנת. אפשר לראות אם הם שמחים או כועסים. יש לזה יתרונות אבל יש גם חסרונות שהם לא יכולים להבליג. שני סוגי האישיות שונים בתפישה ומביאים לתוצאות שונות כשעושים דברים. אם סיני מקבל מחמאה מהמפקח או נותנים לו משהו טוב, האחרים ירגישו לא מאוזנים. אם הוא מקבל בונוס יותר מהאחרים הוא יסתיר את זה וישים אותו בכיס כדי שהאחרים לא יגלו. בימים אלה קשה להיות עובד למופת. "אתה עובד למופת ואתה יכול לעשות את זה טוב. אתה צריך להגיע מוקדם בבוקר וללכת מאוחר בערב. תעשה אתה את כל זה כי אתה טוב בזה. אנחנו לא מספיק טובים." אנשים יהיו ציניים וקשה אפילו להיות אדם טוב.

אם זה היה בארץ אחרת, זה היה שונה. הבוס היה רואה שהוא עשה עבודה טובה היום והיה נותן לו יותר בונוס. הוא יספור את השטרות בהתלהבות מול כולם: "ואוו, הבוס נתן לי כל-כך הרבה כסף היום." הוא יכול לספר לכולם בלי שיקרה משהו. אם זה היה קורה בסין שמישהו קיבל בונוס נוסף, הבוס יגיד לו שיסתיר את זה כדי שאחרים לא יראו. בארצות אחרות אם ילד קיבל 100 בבית ספר הוא ירוץ הביתה בהתלהבות ויצעק: "קיבלתי 100 היום, קיבלתי 100!" הוא ירוץ מבית הספר עד הבית. השכנים יפתחו את הדלת: "היי תום, מצוין, ילד טוב!" שכן אחר יפתח את החלון: "היי ג'ק, כל הכבוד!" אם זה היה קורה בסין זה היה אסון: קיבלתי 100, קיבלתי 100!" הילד רץ הביתה. אפילו לפני שפותחים את הדלת, השכן כבר יתחיל לקלל בחדר: "מה כל-כך נפלא שהוא קיבל 100? שוויצר! מי לא קיבל 100!" שתי המנטליות השונות יגרמו לתוצאות שונות. זה יכול לגרום לקנאה, כי אם מישהו מצליח, במקום להיות שמח יחד איתו מרגישים לא נוח בלב. הבעיה הזאת יכולה לקרות.

לפני כמה שנים יישמו אמונה בשוויון זכויות מוחלט וזה בלבל את החשיבה של האנשים. אתן לכם דוגמא. במקום עבודה מישהו יכול להרגיש שאחרים לא טובים כמוהו. הוא היה עושה את הכל טוב. הוא חשב שהוא באמת יוצא דופן. הוא חשב לעצמו: "אני מסוגל להיות ראש המפעל, או המנהל או משהו יותר גבוה. אני חושב שאני יכול אפילו להיות ראש הממשלה." יכול להיות שהמפקח גם חושב שהוא מאוד מוכשר ויכול לעשות הכל. חבריו לעבודה גם אומרים שהוא מוכשר ובעל יכולת. אבל יש מישהו באותה מחלקה או מישהו באותו המשרד שלא מצליח בכל מה שהוא עושה ולא יכול לעשות שום דבר. אבל יום אחד האדם בלי היכולת קיבל קידום במקומו ואפילו הפך להיות המפקח שלו. הוא ירגיש לא מאוזן בלב ויתלונן בפני הבוס והחברים שלו. הוא יכעס ויקנא.

אני מספר לכם את העיקרון הזה שאנשים רגילים לא יכולים להכיר בו. אולי אתה חושב שאתה טוב בדברים, אבל אין לך את זה בחייך. האדם השני לא טוב בשום דבר אבל יש לו את זה בחייו, אז הוא הפך להיות בוס. לא משנה מה האנשים הרגילים חושבים, זו חשיבה של אנשים רגילים. מנקודת המבט של חיים גבוהים יותר, התפתחות של החברה האנושית מתקדמת בסך הכל לפי חוקים קבועים. לכן מה שהאדם יעשה בחיים לא מתוכנן לפי היכולת שלו. בבודהיזם מאמינים בגמול קארמתי. החיים של האדם מתוכננים לפי הקארמה שלו. זה לא משנה כמה אתה מסוגל, אם אין לך דה אולי לא יהיה לך שום דבר בחיים האלה. אתה רואה שהאדם הזה לא מסוגל לעשות שום דבר, אבל יש לו הרבה דה, אז הוא יהיה פקיד גבוה או ירוויח הרבה כסף. אדם רגיל לא יכול לראות את הנקודה הזאת ותמיד חושב שהוא צריך לעשות את מה שעליו לעשות. לכן הוא מתחרה ונלחם בכל חייו. לבו נורא נפגע והוא מרגיש מר מאוד, עייף ותמיד לא מאוזן בלב. הוא לא אוכל וישן טוב ומרגיש אכזבה. כשהוא מזדקן הבריאות שלו תהיה גרועה וכל מיני מחלות יצוצו.

אז המטפחים שלנו על אחת כמה וכמה צריכים לא לנהוג כך, כי מטפחים נוהגים לפי מסלול הטבע. מה ששייך לך לא תאבד וגם לא תוכל להשיג את מה שלא שייך לך דרך מאבק. מובן שזה לא מוחלט. אם זה כל-כך מוחלט לא יתקיים העניין של עשיית מעשה רע. זאת אומרת שיכולים להיות גורמים לא יציבים. אבל כמתרגל אתה מוגן בעקרון על-ידי הפא-שן של המורה. אחרים לא יכולים לקחת ממך  את מה ששייך לך גם אם הם רוצים. לכן אנחנו מאמינים בללכת לפי מסלול הטבע. לפעמים אתה חושב שמשהו שייך לך ואחרים גם אומרים שהוא שלך. למעשה הוא לא שלך. אולי אתה מאמין שהוא שלך, אבל לבסוף הוא לא שלך. מהמקרה הזה אפשר לראות אם תוכל לוותר על זה. אם לא תוכל להניח אותו אז זאת החזקה וצריך להשתמש בדרך זו כדי לסלק לך את ההחזקה הזאת של אינטרס אישי. זה העניין. בגלל שאנשים רגילים לא יכולים להתעורר לעקרון הזה, הם יתחרו ויילחמו לנוכח אינטרסים אישיים.

בין אנשים רגילים הקנאה מתבטאת באופן חמור. גם בקהיליית המטפחים היא מתבטאת באופן די בולט. בין שיטות הצ’יגונג חסר כבוד הדדי, "השיטה שלי טובה יותר" או "השיטה שלו טובה" – נותנים הערות חיוביות ושליליות. בעיני כולם שייכים לרמה של ריפוי מחלות ושמירה על כושר. רוב השיטות שנלחמות ביניהן שייכות לשיטות מבולגנות שבאות מפו-טי והן לא מקפידות על שין-שינג. אדם תירגל במשך 20 שנה ולא פיתח יכולות על-טבעיות. מישהו אחר פיתח אותן תוך זמן קצר של תרגול. האדם ירגיש לא מאוזן בלב: "אני תרגלתי במשך למעלה מ-20 שנה ולא פיתחתי יכולות על-טבעיות. הוא פיתח אותן. אילו מין יכולות על-טבעיות יש לו?" הוא יכעס נורא: "יש לו פו-טי ויש לו שיגעון-טיפוח!" כשמאסטר של צ’יגונג מעביר שיעור, ייתכן שמישהו יישב שם בזלזול: "אה, איזה מין מאסטר הוא? לא מעניין אותי לשמוע את מה שהוא אומר." אולי המאסטר של הצ’יגונג באמת לא מסוגל להרצות טוב כמוהו. המאסטר הזה בכל זאת מלמד רק את הדברים של האסכולה שלו. האדם הזה לומד כל דבר והשתתף בסמינר של כל המאסטרים של הצ’יגונג ויש לו ערימה גדולה של תעודות סיום. הוא באמת יודע הרבה יותר מהמאסטר ההוא. אבל לְמה זה טוב? הכל שייך לריפוי מחלות ושמירה על כושר. ככל שהוא מכניס יותר, כך המסרים מבולגנים ומסובכים יותר וקשה יותר יהיה לו לטפח – הכל כבר מבולגן. טיפוח אמיתי מקפיד על התמקדות בשיטה אחת, שלא תהיה שום סטייה. זה קורה גם בין מטפחים אמיתיים, כי חוסר כבוד הדדי וזה שלא מסלקים את המנטליות התחרותית יכולים גם לגרום לקנאה.

נספר סיפור: בספר "הכתרת האלים" [4] , שן גונג-באו [5] ראה שג'יאנג זי-יא [6] זקן ובלתי כשיר. אבל האל השמימי המקורי ביקש ממנו לתת תארים לאלים. שן גונג-באו חשב בלבו שזה לא פייר: "למה נותנים לו להעניק תארים לאלים? תראו כמה אני בעל יכולת. אחרי שחותכים לי את הראש אני יכול להחזיר אותו. למה לא נתנו לי להעניק תארים לאלים?" הוא נורא קינא וכל הזמן הציק לג'יאנג זי-יא.

בבודהיזם המקורי בתקופת שאקיאמוני דיברו על יכולות על-טבעיות. בבודהיזם של היום אף אחד לא מעז להזכיר יכולות על-טבעיות. אם תדבר על יכולות על-טבעיות הם יגידו לך שיש לך שיגעון-טיפוח. "איזה יכולות על-טבעיות?" הם לא יכירו בהן בכלל. מדוע זה כך? הנזירים של היום בכלל לא יודעים מה הן. לשאקיאמוני היו עשרה תלמידים עליונים ונאמר מפיו שמו-ג'יאן-ליאן [7] היה מספר אחד ביכולות שמימיות. לשאקיאמוני היו גם תלמידות וביניהן ליאן-הוא-סה [8] שגם הייתה מספר אחד ביכולות שמימיות. אותו דבר כשהבודהיזם הועבר לסין. במהלך ההיסטוריה היו הרבה נזירים גבוהים. כשבודהידארמה בא לסין הוא עבר נהר על קנה סוף. אבל במהלך התפתחות ההיסטוריה, יכולות שמימיות הפכו להיות יותר ויותר דחויות. הסיבה העיקרית הייתה זו שאנשים כמו נזירים בכירים, אבות מנזר, או ראשי מנזר אינם בהכרח בעלי איכות מולדת גבוהה. למרות שהם ראשי מנזר או נזירים בכירים, אלה הם רק תארים של אנשים רגילים. הם גם כן אנשים במהלך הטיפוח אלא שהם מקצועיים. אתה מטפח בבית לא באופן מקצועי. אם אדם מצליח בטיפוח או לא, הכל תלוי בטיפוח של הלב ההוא. זה אותו דבר לגבי כל אחד וזה לא יעבוד אם חסר אפילו מעט. אבל הנזיר הצעיר שמבשל במטבח הוא לא בהכרח בעל איכות מולדת נחותה. ככל שהנזיר הצעיר סובל יותר, כך קל יותר שהוא יהיה קאי-גונג. ככל שהנזירים הבכירים נהנים יותר, כך יותר קשה שהם יהיו קאי-גונג, כי קיים הנושא של טרנספורמצית הקארמה. הנזיר הצעיר תמיד עובד קשה ובצורה מעייפת, כך שקל לו לשלם את הקארמה שלו ולהיות מואר. ייתכן ויום אחד הוא יהפוך להיות קאי-גונג בבת אחד. ברגע שהוא יהיה קאי-גונג, מואר או חצי מואר, יופיעו יכולות שמימיות. כל הנזירים במנזר יבואו לשאול אותו שאלות וכולם יתייחסו אליו בכבוד. אבל אב המנזר לא יסבול את זה: "איך אני עדיין יכול להיות אב המנזר? איזו הארה? יש לו שיגעון-טיפוח. תוציאו אותו מכאן." אז המנזר מגרש אותו. עם חלוף הזמן אף אחד בבודהיזם הסיני לא העז לדבר על יכולות על-טבעיות. אתם יודעים כמה מוכשר היה ג'י גונג. הוא מסוגל להביא עצים מהר אֶה-מֵיי [9] ולהוציא את בולי העץ אחד אחד מהבאר. אבל בסוף בכל זאת גירשו אותו ממקדש לינג-יין.

הנושא הזה של הקנאה רציני מאוד, כי הוא נוגע בשאלה האם נוכל להשלים את הטיפוח. אם הקנאה לא מסולקת, כל מה שהאדם טיפח הופך להיות מאוד פגיע. יש כזה כלל: אם הקנאה לא מסולקת במהלך הטיפוח-תרגול, אדם לא יכול להשיג את הפרי האמיתי, בהחלט לא. בעבר אולי שמעתם על זה שבודהא אמיטאבהא דיבר על הליכה לגן עדן עם קארמה. אבל זה לא יקרה אם הקנאה לא תסולק. אולי זה יהיה אפשרי, אם יש חוסר בהיבטים אחרים קטנים ואדם ילך לגן עדן עם קארמה לטיפוח נוסף. אבל זה בלתי אפשרי לחלוטין אם הקנאה לא מסולקת. היום אני אומר למתרגלים אל תהיו כל-כך מבולבלים שלא תתעוררו לזה. המטרה שאתם רוצים להשיג היא טיפוח-תרגול כלפי רמות גבוהות. צריך לסלק את ההחזקה של קנאה. לכן אני מדבר עליה בנפרד.

הנושא של טיפול במחלות

כשמדברים על טיפול במחלה, אני לא מלמד אתכם לטפל במחלות. אף מטפח אמיתי של פאלון דאפא לא יכול לטפל במחלות בשביל אחרים. ברגע שאתה מטפל, כל הדברים של פאלון דאפא שאתה נושא בגופך יילקחו בחזרה על-ידי הפא-שן שלי. מדוע מתייחסים לנושא הזה בכל-כך הרבה רצינות? בגלל שזו תופעה שהורסת את הדאפא. שלא לדבר על כך שתפגע בגוף של עצמך, יש אנשים שברגע שהם מתחילים לטפל, מגרדות להם הידיים והם יתפשו את מי שהם רואים בשביל לטפל בו ולהשוויץ. האם אין זאת החזקה? זה מפריע לטיפוח ולתרגול של האדם באופן רציני.

הרבה מאסטרים מזויפים של צ’יגונג מנצלים את המנטליות של אנשים רגילים, שרוצים לטפל במחלות אחרי שהם לומדים צ’יגונג. הם ילמדו אותך בדיוק את הדברים האלה. הם אומרים שאפשר לרפא מחלות באמצעות הקרנת צ’י. האם אין זו בדיחה? אצלך זה צ’י וגם אצלו זה צ’י. איך תוכל לרפא את המחלה שלו על-ידי זה שתקרין צ’י? ייתכן והצ’י שלו יטפל בך! אין הכתבה הדדית בין צ’י לצ’י. אחרי שאדם מפתח גונג בטיפוח-תרגול ברמה גבוהה, מה שפולטים זה חומר בעל אנרגיה גבוהה. הוא באמת יכול לרפא מחלות, יכול לשרת את הפונקציה של לדכא את המחלות, אבל הוא לא יכול לשרש אותן. לכן, כדי באמת לרפא מחלה ולרפא אותה לגמרי צריכה להיות יכולת על-טבעיות. לכל סוג של מחלה יש יכולת על-טבעית שמרפאה אותה. הייתי אומר שיש למעלה מאלף סוגים של יכולות על-טבעיות שרק מיועדות לרפוי. יש אותו מספר של יכולות על-טבעיות כמו כמות המחלות בשביל לרפא אותן. בלי היכולות האלה זה לא יעבוד, לא משנה כמה משוכלל הטיפול שלך.

בשנים האחרונות היו אנשים שדי בלבלו את קהיליית המטפחים. בין המאסטרים האמיתיים של הצ’יגונג שיצאו לציבור בשביל ריפוי מחלות ושמירה על כושר, בין אלה שסללו את הדרך הזאת בהתחלה, מי לימד אנשים לטפל במחלות? כולם או שריפאו את המחלה שלך או שלימדו אותך איך לטפח ולתרגל ואיך לאמן את עצמך. הם לימדו אותך סט של תרגילים שתסלק מחלות בעצמך באמצעות תרגול. אחר כן המאסטרים המזויפים של הצ’יגונג יצאו לציבור ועשו בלגן שלם. מי שרוצה לרפא מחלות ימשוך אליו פו-טי – זה בטוח ככה. בנסיבות של אותה תקופה כן היו מאסטרים של צ’יגונג שטפלו במחלות. זה היה כדי לשתף פעולה עם האקלים הקוסמי של אותה תקופה. אבל הריפוי אינו טכניקה של אנשים רגילים ואינו יכול להימשך לתמיד. הוא נגרם על-ידי האקלים הקוסמי של התקופה ההיא והוא תוצרת של אותה תקופה. אחר כך היו אנשים שהתמקדו בללמד אחרים לטפל במחלות, זה עשה בלגן. האם אדם רגיל יוכל לטפל במחלות תוך שלושה או חמישה ימים? מישהו אמר: "אני יכול לטפל במחלה זו או במחלה ההיא." אני אגיד לך, כל אלה נושאים איתם פו-טי. האם אתה יודע מה נדבק לך מאחור? כשיש לך פו-טי אתה בעצמך לא תרגיש אותו ולא תדע. אתה מרגיש די טוב וחושב שיש לך כשרון.

מאסטרים אמיתיים של צ’יגונג צריכים לעבור הרבה שנים של טיפוח קשה כדי להשיג את המטרה הזאת. כשאתה מטפל במחלות עבור אחרים, האם חשבת אם יש לך את היכולות העל-טבעיות בעלות העוצמה האלה כדי לסלק את הקארמה הזאת? האם קיבלת הנחיה אמיתית? האם תוכל לטפל במחלות תוך שלושה ימים או יומיים? האם ידיו של אדם רגיל יכולות לרפא מחלות? עם זאת, המאסטרים המזויפים של הצ’יגונג מנצלים את החולשה וההחזקה של אנשים. אתם רודפים אחרי ריפוי מחלות, לא? - טוב, הם יערכו שיעורים לריפוי, וילמדו אתכם טכניקות של ריפוי, כמו מחט הצ’י, שפיכת אור, הפרשת צ’י, הספקת צ’י, לחיצה על נקודות דיקור כביכול, או כביכול שיטת תפיסה. יש הרבה שיטות והמטרה שלהן היא לקחת מכם כסף.

נדבר על שיטת התפיסה. המצב שאנחנו רואים הוא כזה: מדוע אנשים נעשים חולים? הגורם המהותי של מחלה וכל מזל רע הוא קארמה והשדה החומרי של החומר השחור ההוא. הוא דבר שלילי ודבר לא טוב. הישויות הלא טובות הן גם כן שליליות וכולן שחורות. לכן הן יכולות לעלות כי הסביבה הזאת מתאימה להן. זוהי הסיבה המהותית שגורמת לאנשים להיות חולים. זה מקור עיקרי ביותר של מחלות. מובן שיש גם שני סוגים אחרים: אחד הוא ישויות מאוד קטנות בעלות צפיפות גבוהה, משהו כמו אשכולות של קארמה; סוג אחר הוא משהו כמו העברה דרך צינור. זה נדיר יחסית ובא מהצטברות מהאבות הקדמונים. יש גם מקרים כאלה.

נדבר על המחלות הנפוצות ביותר. אולי באיזה מקום בגוף יש גידול, דלקת, זיז גרמי וכו'. זה בעצם בגלל שבממד אחר שוכבת שם ישות. יש שם ישות בממד עמוק מאוד. מאסטר ממוצע של צ’יגונג לא יכול לראות את זה ואי אפשר לראות את זה עם יכולת על-טבעית רגילה. אפשר רק לראות שיש בגוף של האדם צ’י שחור. איפה שיש צ’י שחור יש מחלה, זה נכון. אבל הצ’י השחור אינו הסיבה המהותית שגורמת למחלה, אלא שיש ישות בממד עמוק מאוד שמקרינה את השדה הזה. אז אנשים מדברים על ההפרשה או הסילוק של הצ’י השחור – לך תעשה את זה! תוך זמן קצר הוא ייוצר שוב. יש ישויות שהן בעלות עוצמה וברגע שמוציאים את הצ’י הן יכולות למשוך אותו בחזרה בעצמן. הטיפול פשוט לא עובד למרות כל המאמצים.

לפי מה שרואים עם יכולות על-טבעיות, אם יש באיזה מקום צ’י שחור, מתייחסים אליו כצ’י חולני; רופא מהרפואה הסינית יתייחס לזה כחוסר זרימה של תעלת אנרגיה, כי הצ’י והדם לא זורמים ותעלות האנרגיה חסומות; בעיניים של רופא מהרפואה המערבית יש שם אולקוס, גידול, זיז גרמי, או דלקת וכו'. כשהוא בא לידי ביטוי בממד הזה הוא בדיוק בצורה הזאת. כשמוציאים את הדבר ההוא, תגלה שאין שום דבר בגוף בממד הזה. לא משנה אם זה פריצת דיסק או זיז גרמי, ברגע שתוריד את הדבר ההוא ותסלק את השדה ההוא תגלה שהמקום יתרפא מיד. כשתצטלם ברנטגן לא יהיה שום זיז גרמי. הסיבה המהותית היא שהדבר ההוא מתפקד.

יש אנשים שמצהירים שהם יכולים לרפא תוך שלושה או חמישה ימים ומלמדים אותך את "שיטת התפיסה". תראה לי איך תתפוס! האדם הוא חלש ביותר, אבל הישות ההיא מפחידה מאוד. היא יכולה לשלוט על המוח שלך ולשלוט עליך בקלות. היא יכולה אפילו לגמור את חייך בקלות. אתה אומר שתתפוס אותה. איך תתפוס? ידי האדם הרגיל שלך לא יכולות לנגוע בה. אתה יכול לגשש שם והיא לא תתייחס אליך. היא אפילו תצחק עליך מאחוריך – אתה תגשש וזה די מצחיק. אם באמת תוכל לנגוע בה היא תפגע בידך מיד. זו תהיה פגיעה אמיתית! ראיתי בעבר אנשים שהידיים שלהם נראו נורמליות ואף בדיקה רפואית לא גילתה שום מחלה בגוף או בידיים. אבל הם דווקא לא יכלו להרים את הידיים והן תולות ככה. פגשתי אפילו חולים כאלה. הגוף שלהם בממד אחר נפגע, אז הוא באמת היה משותק. אם הגוף ההוא נפגע האם לא תהיה משותק? מישהי שאלה אותי: "המורה, האם אני יכולה לתרגל צ’יגונג? עברתי ניתוח עיקור והוציאו לי משהו מהגוף." אמרתי שזה לא משנה כי גופך בממד אחר לא עבר ניתוח ובתרגול צ’יגונג זה הגוף ההוא שמתפקד. לכן אמרתי עכשיו שכשאתה מנסה לתפוס אותה, היא לא תתייחס אליך אם לא תוכל לנגוע בה. אם כן תוכל לנגוע בה, ייתכן ותפגע בידך.

כדי לתמוך באירוע לאומי גדול של צ'יגונג, הבאתי תלמידים שלי להשתתף בתערוכה האוריינטלית לבריאות בבייג’ינג. בשתי התערוכות היינו הבולטים ביותר. בתערוכה הראשונה העניקו לפאלון דאפא שלנו הכרה כ"שיטת כוכב". בתערוכה השנייה היו כל-כך הרבה אנשים שלא יכולנו להסתדר. בביתנים אחרים לא היו הרבה אנשים, אבל הביתן שלנו היה צפוף עם אנשים. היו שלוש תורים: הראשון היה בשביל אנשים שנרשמו מוקדם בבוקר לטיפולים של הבוקר, השני היה בשביל להירשם לטיפולים בצהרים ובשלישי חיכו כדי לקבל ממני חתימה. אנחנו לא מטפלים במחלות. מדוע עשינו את זה? כי זה היה כדי לתמוך באירוע לאומי גדול של צ'יגונג  ולתרום למען זה, לכן השתתפנו.

חלקתי את הגונג שלי לתלמידים שהבאתי. כל אחד קיבל מנה, שהיא אשכול אנרגיה מורכב מלמעלה ממאה סוגים של יכולות על-טבעיות. חתמתי את הידיים שלהם, אבל למרות זאת חלק מהם ננשכו עד כדי כך שהידיים שלהם נפצעו, כוסו בשלפוחיות ודיממו. זה אפילו קרה לעתים די קרובות. הישויות האלה כל-כך אכזריות. האם אתה חושב שתעז לנגוע בהן עם הידיים של אדם רגיל? בנוסף, אתה גם לא תוכל לתפוס אותה וזה לא יעבוד בלי היכולת העל-טבעית ההיא. זה בגלל שבממד אחר היא תדע מה אתה רוצה לעשות ברגע שאתה חושב. כשאתה מנסה לתפוס אותה היא כבר מזמן ברחה. ברגע שהמטופל יוצא מהדלת היא מיד תחזור והמחלה תשוב. כדי לטפל בה צריך להיות סוג מסוים של יכולת על-טבעית שברגע שתוקעים יד זה משתק אותה במקום. אחרי זה יש גם סוג אחר של יכולת על-טבעית שנקראת "שיטת תפיסת רוח". היכולת הזאת אפילו יותר בעלת עוצמה כי היא יכולה להוציא את היואן-שן של האדם והוא מיד לא יוכל לזוז. ליכולת העל-טבעית הזאת יש מטרה מוגדרת, אנחנו תופסים בדיוק את הישות ההיא. כולם יודעים שלמרות שסון וו-קונג [10] הוא גדול ברגע שהטאתאגאטה השתמש בקערה בידו הוא מיד הפך להיות זעיר. היכולת הזאת יכולה לשחק בדיוק את התפקיד הזה. לא משנה כמה הישות גדולה או קטנה, תופסים אותה ביד במהירות והיא תהפוך להיות קטנה.

חוץ מזה זה לא ילך אם מכניסים את היד לגוף בשר ודם של המטופל ומוציאים משהו. זה יגרום לאי-סדר במחשבה של אנשים בחברה האנושית הרגילה וזה אסור בהחלט. אי אפשר לעשות ככה אפילו אם יכולים. היד שנכנסת היא היד שבממד אחר. נניח שלמישהו יש מחלה בלב. כשהיד תופסת בכיוון הלב, היד שבממד אחר נכנסת פנימה. תוך שנייה היא תופסת אותה במהירות רבה. כשהיד בחוץ תופסת, שתי הידיים מתאחדות ומחזיקות אותה. היא אכזרית מאוד, לפעמים היא זזה בתוך היד ומנסה להיכנס פנימה ולפעמים נושכת ואפילו צורחת. למרות שהיא נראית קטנה בתוך היד, כשמשחררים אותה היא תהפוך להיות ענקית. זה לא מה שכל אחד יכול לנגוע בו. בלי היכולת העל-טבעית בכלל אי אפשר לנגוע בה. זה לא פשוט כמו שאנשים מדמיינים לעצמם.

כמובן שיכול להיות שלצורת הטיפול על-ידי צ’יגונג יתאפשר בעתיד להתקיים כי היא תמיד התקיימה גם בעבר. אבל צריך להיות תנאי: האדם צריך להיות מטפח. במהלך הטיפוח-תרגול מותר לו, מתוך לב רחום, לעשות את זה למעט אנשים טובים. אבל הוא לא יוכל לסלק לגמרי את הקארמה עבורם כי אין לו מספיק אמיתות. לכן הקשיים עדיין קיימים, רק המחלה הספציפית תתרפא. מאסטר ממוצע של צ’יגונג הוא לא אדם שהשיג את הטאו באמצעות טיפוח. הוא יכול רק לדחות את המחלה או אולי להפוך אותה לקשיים אחרים. אבל הוא בעצמו לא ידע על תהליך הדחייה. אם דרך הטיפוח שלו מטפחת את הפו-אי-שה זה נעשה על-ידי הפו-אי-שה שלו. מתרגלים של שיטות תרגול מסוימות נראים די מפורסמים. להרבה מאסטרים ידועים של צ’יגונג אין גונג, כי כל הגונג נמצא בגוף של פו-יואן-שן. זה אומר שמותר לעשות את זה במהלך הטיפוח-תרגול כיש אנשים שנשארים ברמה הזאת. הם מטפחים במשך למעלה מעשור או עשרות שנים ולא מסוגלים לצאת מהרמה הזאת. לכן בכל החיים שלהם הם כל הזמן מטפלים  ומטפלים במחלות. בגלל שהם נמצאים ברמה הזאת, מותר להם לעשות את זה. לתלמידי הפאלון דאפא אסור בהחלט לטפל במחלות. אפשר להקריא לחולה את הספר הזה. אם הוא יכול לקבל אותו זה יכול לרפא את המחלה. אבל ההשפעה שונה בהתאם לכמות הקארמה של האדם.

טיפול בבית חולים לעומת טיפול בצ’יגונג

בואו נדבר על היחס שבין טיפול בבית חולים לבין טיפול בצ’יגונג. יש רופאים ברפואה מערבית שלא מכירים בצ’יגונג ואפשר להגיד שהם הרוב. דעתם היא שאם צ’יגונג יכול לרפא מחלות, בשביל מה צריכים את בתי החולים שלנו? "תמלאו את מקומם של בתי החולים! הצ’יגונג שלכם יכול לרפא מחלות רק על-ידי זה שמזיזים את היד ולא צריכים לקבל זריקות או לקחת תרופה או להתאשפז. האם זה לא דבר נפלא אם תמלאו את המקומות של בתי החולים?" האמירה שלהם מאוד לא רציונלית ולא הגיונית. יש אנשים שלא מבינים את הצ’יגונג. למעשה טיפול בצ’יגונג לא יכול להיות כמו שיטות טיפול שבין אנשים רגילים. הוא לא טכניקה של אנשים רגילים אלא משהו על-טבעי. האם ניתן להפריע לחברה האנושית הרגילה בסקאלה גדולה באמצעות משהו על-טבעי?  כמה בודהא הוא בעל יכולת, כשהוא מניף יד כל המחלות של הגזע האנושי לא יתקיימו עוד. מדוע הוא לא עושה את זה? בנוסף, יש כל-כך הרבה בודהות. מדוע הם לא מפגינים את החמלה שלהם ומרפאים את המחלה שלך? זה בגלל שהחברה האנושית הרגילה אמורה להיות ככה. לידה, זקנה, מחלה ומוות הם במצב הזה. לכל דבר יש סיבות קארמתיות והכל גמול קארמתי. צריך לשלם את החוב אם יש לך אותו.

אם תרפא עבורו את המחלה זה בעצם מפר את העיקרון ההוא כי יכולים לבצע מעשים רעים בלי לשלם עליהם בחזרה. האם זה אפשרי? כאדם שנמצא בתהליך הטיפוח, כשאין לך עוצמה כה גדולה כדי לפתור לגמרי את הבעיה, מותר לך לטפל במחלות מתוך לב רחום. בגלל שלב החמלה התגלה, מותר לך לעשות את זה. אבל אם באמת תוכל לפתור בעיה כזאת, אז אסור לעשות את זה בסקאלה גדולה. במקרה הזה תפריע באופן רציני למצב של החברה האנושית הרגילה – אסור לעשות זאת. לכן זה לא ילך בכלל למלא את מקומם של בתי החולים בצ’יגונג, כי הוא פא על-טבעי.

אם יקימו בתי חולים של צ’יגונג בסין – נניח שזה היה מותר – והמאסטרים הגדולים של הצ’יגונג יצאו לטפל, איך זה יהיה לדעתך? אסור לעשות את זה, כי כולם שומרים על המצב הזה של החברה האנושית הרגילה. אם יקימו בתי חולים של צ’יגונג, קליניקות של צ’יגונג, מרכזי אחלמה או מרכזי טיפול, היעילות של המאסטר של הצ’יגונג תרד באופן משמעותי והתוצאות של הטיפולים יהיו מיד לא טובות. מדוע זה כך? כי אם הם עוסקים בדבר הזה של אנשים רגילים, אז הם צריכים להתאים לרמה של הפא של אנשים רגילים ולהיות באותה רמה כמו המצב של אנשים רגילים. יעילות הטיפולים צריכה להיות זהה לזו של בתי החולים. לכן הטיפולים שלהם לא יעבדו טוב והם גם יצטרכו כמה "מפגשים" כדי לרפא את המחלה. זה בדרך כלל כך.

בין אם מקימים או לא מקימים בתי חולים, אף אחד לא יכול להכחיש את העובדה שצ’יגונג יכול לרפא מחלות. צ’יגונג היה פופולרי בציבור במשך כל-כך הרבה זמן. הרבה אנשים באמת השיגו את המטרה של ריפוי מחלות ושמירה על הכושר באמצעות תרגול. לא משנה אם המחלה נדחתה על-ידי מאסטר של צ’יגונג או טופלה איכשהו, בכל זאת המחלה נעלמה. זה אומר שאף אחד לא יכול להכחיש שצ’יגונג יכול לרפא מחלות. רוב האנשים שמחפשים מאסטר של צ’יגונג לטיפול, יש להם מחלות קשות או מסובכות שלא ניתן לרפא בבתי חולים. הם הולכים למאסטר של צ’יגונג כדי לבדוק את מזלם והמחלות נרפאו כתוצאה מכך. אלה שיכולים להירפא בבתי חולים לא מחפשים מאסטרים של צ’יגונג. במיוחד בהתחלה כל האנשים חשבו ככה. לכן צ’יגונג יכול לרפא מחלות. רק שאי אפשר ליישם אותו כמו שעושים דברים אחרים בחברה האנושית הרגילה. אסור בהחלט להפריע בהיקף גדול בזמן שמותר לעשות את זה בהיקף קטן, בהשפעה לא משמעותית, או בשקט. אבל זה לא יגרום למחלה להירפא לגמרי – זה בטוח. זה הכי טוב שאדם יסלק את המחלה בעצמו באמצעות תרגול צ’יגונג.

יש גם מאסטרים של צ’יגונג שאומרים שבתי חולים לא יכולים לרפא מחלות ושהיעילות של הטיפולים היא ככה או ככה. מה אנחנו אומרים על זה? מובן שיש סיבות מהיבטים רבים. לדעתי הסיבה העיקרית היא שאמות המוסר של הגזע האנושי נמוכות, מה שגורם לכל מיני מחלות מוזרות שבתי החולים לא יכולים לרפא. התרופות לא עוזרות גם כן. יש גם הרבה תרופות מזויפות. הכל בגלל הדרגה שהחברה האנושית התדרדרה אליה. אף אחד לא יכול להאשים אחרים כי כל אחד מוסיף עצים לאש. כתוצאה מכך כל אחד ייתקל בקשיים בטיפוח-תרגול.

יש מחלות שבתי החולים לא יכולים להבחין בהן למרות שאנשים באמת חולים. יש אנשים שמגלים אצלם מחלות באבחון ולא יודעים איך לקרוא להן כי הן מחלות שלא ראו אותן בעבר. בתי החולים קוראים להן בשם כללי "מחלות מודרניות". האם בתי החולים יכולים לרפא מחלות? מובן שכן. אם בתי החולים לא יכולים לרפא מחלות, מדוע אנשים מאמינים בהם והולכים אליהם לטיפול? בתי החולים עדיין יכולים לרפא מחלות, אבל אמצעי הטיפול שייכים לרמה של אנשים רגילים ואילו המחלות הן על-טבעיות. יש מחלות שהן רציניות מאוד. לכן, בבתי החולים אומרים שאם יש מחלה עדיף לטפל בה מוקדם. אם היא הופכת להיות רצינית מדי, הם לא יוכלו לטפל בה, כי מנת יתר של תרופה תרעיל את האדם. רמת הרפואה של היום היא כרמת המדע והטכנולוגיה שלנו – שתיהן נמצאות ברמה הזאת של אנשים רגילים. לכן היעילות שלה רק כזאת. יש להבהיר נושא אחד, שזה שטיפולים ממוצעים בצ’יגונג וטיפולים בבית חולים בעצם דוחים את הגורם המהותי של המחלות למחצית השנייה של החיים או יותר מאוחר. בקארמה לא נוגעים בכלל.

בואו נדבר על רפואה סינית. טיפול ברפואה סינית מאוד דומה לטיפול בצ’יגונג. בסין העתיקה כמעט לכל הרופאים הסינים היו יכולות על-טבעיות. לכל המדענים הרפואיים כמו סוּן סי-מיאו, הואה טואו, לי שי-ג'ן, בּיאן צ'ואֵ [11] היו יכולות על-טבעיות וזה מתועד בטקסטים של הרפואה. אבל בדרך כלל הדברים התמציתיים האלה היום מקבלים ביקורת. מה שהרפואה הסינית ירשה זה רק המרשמים או הניסיונות. הרפואה הסינית של סין העתיקה הייתה מאוד מתקדמת והדרגה הייתה הרבה מעבר לרפואה של היום. יש אנשים שחושבים שהרפואה המודרנית כל-כך מתקדמת, עד שבעזרת סורקי ה-CT אפשר לראות  בתוך גוף האדם, ולעשות אולטרא סאונד, צילומים וצילומי רנטגן. למרות שהציוד המודרני מתקדם, לדעתי הוא עדיין נחות בדרגתו מהרפואה של סין העתיקה.

הואה טואו ראה שיש גידול במוח של צאו צאו [12] ורצה לעשות ניתוח כדי לפתוח את הגולגולת ולהוציא את הגידול. כשצאו צאו שמע את זה, הוא חשב שהואה טואו רצה לרצוח אותו ואז הוא כלא אותו. בסוף הואה טואו מת בכלא. כשהמחלה של צאו צאו צצה שוב הוא נזכר בהואה טואו וחיפש אותו. הואה טואו כבר מת. מאוחר יותר צאו צאו באמת מת מהמחלה הזאת. איך הואה טואו ידע? הוא ראה. זוהי יכולת על-טבעית שלנו כבני-אדם ולכל הרופאים הגדולים הייתה היכולת הזאת. אחרי שהטיאן-מו נפתחת, אפשר לראות מצד אחד בו-זמנית ארבעה צדדים של גוף האדם. אפשר לראות מלפנים את הצד האחורי, השמאלי והימני. אפשר לראות גם פרוסה אחרי פרוסה וגם לראות מעבר לממד הזה את הגורם המהותי של המחלה. האם האמצעים הרפואיים של היום יכולים לעשות את זה? הם רחוקים מזה. זה ייקח עוד אלף שנה! סורקי CT, אולטרא סאונד, או קרני רנטגן יכולים לראות לתוך הגוף, אבל הציוד די גדול. הם לא ניידים ולא עובדים בלי חשמל. ואילו את הטיאן-מו אפשר לקחת לאן שהולכים והיא אפילו לא דורשת ספק כוח. איך אפשר להשוות!

יש אנשים שאומרים כמה התרופות של היום נפלאות. הייתי אומר שזה לא כך בהכרח, כי התרופות של סין העתיקה באמת יכלו לרפא את המחלה ברגע שמשתמשים בהן. הרבה דברים לא הועברו, אבל יש הרבה שלא הלכו לאיבוד ועדיין מועברים בין אנשים. כשערכתי סמינר בצ’יצ’יהאר [13] , ראיתי ברחוב דוכן שעליו עקר מישהו שיניים בשביל אנשים. אפשר היה לזהות בקלות שהוא בא מהדרום, כי הוא לא היה לבוש כמו אדם מצפון-מזרח. הוא לא סירב לאף אחד שבא אליו. הוא עקר את השן לכל מי שבא והייתה ערימה גדולה של שיניים. המטרה שלו לא הייתה לעקור שיניים בשביל אנשים אלא למכור את התרופה הנוזלית שלו. התרופה הנוזלית שלו הקרינה אד צהוב מאוד חזק. כשהוא עקר את השן, הוא פתח את הבקבוק של התרופה ושם אותו איפה שהשן החולה מבחוץ בלחי של הבנאדם וביקש ממנו למצוץ את האד של התרופה הנוזלית. בתרופה הזאת כמעט לא השתמשו. הוא סגר את הבקבוק ושם אותו בצד. הוא הוציא גפרור מהכיס. בזמן שהוא דיבר על התרופה שלו הוא דחף את השן עם הגפרור והשן יצאה. זה לא כאב, היה מעט דם על השן ולא דימם. חשבו כולכם: גפרור יכול להישבר עם שמים יותר מדי כוח, אבל הוא מוציא את השן בעזרת דחיפה בגפרור.

אני אמרתי שבסין יש הרבה דברים שמועברים בין האנשים, שהמכשירים המדויקים של הרפואה המערבית לא יכולים להיות שקולים להם. בואו נראה אצל מי היעילות טובה יותר. הוא יכול להוציא שן על-ידי דחיפה עם גפרור. אצל הרופא ברפואה המערבית צריך להזריק עם חומר הרדמה אם רוצים לעקור את השן. מזריקים פה, מזריקים שם. הזריקות די מכאיבות. צריכים לחכות עד שחומר ההרדמה יתחיל לעבוד. אז הרופא ימשוך את השן עם צבת. אחרי זמן ומאמץ רב, אם הרופא אינו זהיר, השורש עלול להישבר בפנים. אז הרופא ישתמש בפטיש ובמקדחה לחפור את זה, מה שיכול לגרום למטופל לרעוד בחרדה. מאוחר יותר ישתמשו במכשיר מדויק כדי לקדוח. יש אנשים שכל-כך כואב להם מהקדיחה שהם כמעט קופצים. השן תדמם מאוד והמטופל יירק דם במשך זמן מה. תגיד אתה, של מי טוב יותר? של מי יותר מתקדם. אנחנו צריכים להסתכל לא רק על ההופעה של הכלים, אלא גם על היעילות שלהם. הרפואה הסינית בסין הקדומה הייתה די מתקדמת והרפואה המערבית של היום לא תוכל להשיג אותה במשך שנים רבות.

המדע של סין העתיקה שונה מהמדע הנוכחי שלנו שלמדנו מהמערב, כי הוא נקט בדרך אחרת וזה יכול להביא למצב שונה. לכן, איננו יכולים להבין את הטכנולוגיה של סין הקדומה באמצעות דרך ההבנה הנוכחית שלנו. בגלל שהמדע של סין העתיקה התמקד ישירות בגוף האנושי, בחיים וביקום והוא למד את הנושאים האלה ישירות, הוא נקט בגישה שונה. בתקופה ההיא כשתלמידים הלכו לבית הספר, הם נדרשו לשבת במדיטציה ובתנוחה מסוימת. כשהם הרימו את מכחול הכתיבה שלהם הם היו מסדירים את הנשימה שלהם ומזרימים צ’י. בכל המקצועות האמינו בניקוי הלב והסדרת הנשימה וכל החברה הייתה במצב כזה.

מישהו אמר: "אם היינו הולכים בהתאם למדע הסיני הקדום, האם היו לנו המכוניות והרכבות של היום? האם הייתה לנו הקידמה של היום?" אני אומר שאתה לא יכול להבין מצב אחר מנקודת המבט של הסביבה הזאת. צריכה להיות מהפכה בחשיבה שלך. אם לא היו טלוויזיות, האנשים היו נושאים אותן מול ראשם והם היו יכולים לראות את כל מה שהם רוצים. היו להם גם יכולות על-טבעיות. אם לא היו רכבות ומכוניות, אנשים היו יכולים להתרומם מהמקום בו הם יושבים בלי להשתמש במעלית. זה היה מביא למצב שונה של התפתחות החברה וזה לא היה מוגבל בהכרח למסגרת הזאת. הצלחות המעופפות של החייזרים יכולות לנסוע קדימה ואחורה במהירות מדהימה ולהפוך לגדולות או קטנות. הם נקטו בדרך התפתחות עוד יותר שונה שהיא גישה אחרת של מדע.